<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף פב.</h2>
והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, יש אומר' דהיינו טעמא דלר' עקיבא דיליף מגיעולי גוים, או מבשר בחלב לאביי, משום דלא הוי אלא מה מצינו. וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר, משום דאין מזהירין מן הדין. ונראה שזו היא סברתו של הר' אברהם בר דוד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן דעת מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. ובשם רבינו יצחק ז"ל אמרו, דטעמו ולא ממשו דאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליו, היינו כשאין מממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס הילכך אין לוקין עליו, אבל איסורא מיהא איכא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו. ולדידי קשיא לי דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא [דיליף ליה מבשר בחלב כדאיתא] בפרק כל הבשר (ק"ח, א') ואיהו משמע דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, מדגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה וכו' ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ואקשינן ליה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה [ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה] ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר, אלמא לא משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ומינה דטעמו ולא ממשו לאו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס [וטעמו וממשו לאו היינו כזית בכדי אכילת פרס], ויש לי לומר דדילמא לבתר דשמעה סברה וההיא דטעם כעיקר דיליף מבשר בחלב לבתר דשמעה לההיא דכזית בכדי אכילת פרס אמרה. והא דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ה) כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר, דמיתי מינה ראיה לדברי רש"י ז"ל, יש דוחין דההיא במין במינו דלכולי עלמא מין במינו לרבנן חד בתרי בטיל מדאורייתא. ואין דבריהם מחוורין דהא דומיא דאיסורי נזיר קאמר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן, ובתוספות דחו חוץ מאיסורי נזיר ומאי דילפינן מינייהו קאמר, דהיינו מין בשאינו מינו, וגם זה דחוק. וההיא דשתי קופות נמי דמייתו ראיה לדברי רש"י ז"ל, דחו לה דההיא במין במינו היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ותדע, דעלה אמר ריש לקיש בפרק הערל (יבמות פ"ב, א') והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו ואי מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר אי במינו, היכי פרכינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, דהא במין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהא ברובא בטיל, י"ל דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא, אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה, ולא נימא שאני אומר, כן תירץ הרב בעל התרומות ז"ל, ולעולם טעם כעיקר דאורייתא. ותדע לך מדאמרינן בזבחים פרק התערובות (ע"ט, א') אמר רבה אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא, מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא. וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בעינן ששים וכדאמר רבא בפרק גיד הנשה (צ"ז, ב') מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים, אלא ודאי התם מדאורייתא קאמר ואפילו הכי קאמר מין בשאינו מינו בטעמא. וגם הראב"ד ז"ל כן כתב דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו, ולא אמרו חד בתרי בטיל אלא במין במינו. אלא דבמין בשאינו מינו לענין מלקות, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה. כיצד, כזית בכדי אכילת פרס כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל, פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל, דילפינן לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר' עקיבא ואין מלקין לא על ההיקשות ולא על קל וחומר. וכן כתב גם משמו של הרב בעל ההלכות ז"ל דטעמו ולא ממשו דאורייתא וקא מייתי [ראיה] מדר' יוחנן דאמר (ע"ז ס"ז, ב') טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם איתא דאיסורא נמי דאורייתא ליכא, אינו לוקה צריכא למימר. והרמב"ן ז"ל כתב כדברי רש"י ז"ל, וכתב דמדאורייתא תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא במעורב אלא שנתבטל לגמרי, כגון טיפת יין שנפלה במים [הרבה] ונתבטלה לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא, בטעמו וממשו הוא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוו מדאורייתא, כדיליף ליה בברייתא מאיסורי נזיר בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א'), דהא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמיר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים. ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אביי אכתי לא הוה שמיעא ליה ברייתא דפרק אלו עוברין, ובעא למילף מבשר בחלב ודחי ליה רבא דאי מהא לא תגמר דחדוש הוא, ודרך בישול אסרה תורה ולעולם רבא טעם כעיקר דאורייתא סבירא ליה וכברייתא דפרק אלו עוברין. ומכל מקום לענין פסק הלכה, אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על רת"ם ורבינו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד זכר כולם לברכה, שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה. והילכך חתיכת נבלה וכיוצא בה שנפלה לקדרה של ירקות, או [חתיכת] בשר שנפלה לקדרה של חלב או בהיפך, וכן כף חולבת בת יומה שנער בה קדרה של בשר או בהיפך, וקודם שהספיק לשער אם יש בו כדי לבטל טעמו נשפך או נאבד קצתו, אסור מספק, דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל אם חתיכת נבלה נפלה לקדרה של בשר שחוטה ויש בחתיכות של היתר כדי לבטלה ברוב, ונאבד או ניטל קצתו קודם שעמדנו על בירור שיעורו הרי זה מותר לדברי כולם. וכן בכל מין ומינו, דמין ומינו לדברי הכל בטל ברוב דבר תורה אלא שהחמירו עליו מדבריהם להצריך בו ששים כאיסורי תורה וספיקא דרבנן לקולא. ויראה לי שאם נפל לתוך מינו ושאינו מינו, הולכין בו להקל כל זמן [שנתברר לנו] שרבה ההיתר שהוא מינו עליו, דהא קיימא לן במין ומינו ושאינו מינו רואין את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והוא הדין והוא הטעם כאן דאומרין רואין שאינו מינו כמי שאינו והשאר [מינו] רבה עליו ומבטלו. ומכל מקום כשההיתר והאיסור בפנינו ואי איפשר לעמוד על עיקר [שיעורו] אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר, שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרו (צ"ז, ב') דבדידיה משערינן משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן.
איסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כיצד, שנינו בברייתא (תוספתא תרומות פ"ו, הט"ו) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואיתמר ביבמות עלה בפרק הערל (פ"ב, א') אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו חולין על התרומה. דר' שמעון בן לקיש בעי ריבויא אפילו בדרבנן, ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן. ואקשינן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן, והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה, נטל סאה ונתן סאה, כשר עד רובו, מאי לאו דנשתייר רובו, ופרקינן לא, דלא נישקיל רובו. ואיבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, אלמא משמע מיהא דכל בדרבנן בריבויא מיהא סגי. ואיכא למידק והא שומנו של גיד דרבנן ובעינן ששים וכדכתבינן לעיל, וכן סתם יינן, ותרומת תאנים נמי דרבנן, ובעינן מאה כתרומה דאורייתא, וכדתנן (תרומות פ"ד, מ"י) ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד, ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו, וכתב הרמב"ן ז"ל דהכא באיסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דרבנן וכגון חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ שאין להן עיקר בדאורייתא כלל, אבל שומנו דגיד דנאסר משום לתא דגיד, ואי נמי משום [לתא] דחלב דאורייתא, לא. אי נמי סתם יינן משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומה [דרבנן] בארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכל כי הא בעינן שיעורא כשל תורה. אבל איסורין של דבריהן שאין להן עיקר בדאורייתא, בטלין ברוב וזהו שהקלו בתרומת חוצה לארץ לבטלה ברוב, וכדאמרינן בבכורות פרק עד כמה (כ"ז, א') תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב [ואפי' לאוכלה זר וכן חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב] כדמפורש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ וגבינה של גוים, ואע"פ שחששו לתערובת איסור של תורה, אינה אלא גזירה, וכן בישולי גוים בטלין ברוב. והיינו דהקלו [בחלת] חוצה לארץ לאכול אותה עם הזר על השלחן בחוצה לארץ, מה שאין כן בחלת חוצה לארץ בארץ, משום דבארץ כיון דאית ליה התם עיקר בדאורייתא החמירו בעלייתה, גזירה שמא תתערב בהם. אבל בחוצה לארץ התירו דליכא למיגזר, דאפילו תתחלף להם ותתערב עם החולין, לית לן בה הואיל ובטלה ברוב. והכין משמע בריש פרק כל הבשר (ק"ד, א'), וגרסינן נמי בירושלמי בסוף מסכת חלה (פ"ד, ה"ד) הורי ר' אבא בבוצרה שהיא צריכה רוב. אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר ואין חוששין לחילוף. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כל הצורך, דברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה, מדפרכינן מינה בריש פרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ופריק בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא שני בתרומת חוצה לארץ ובכל זמן, ואפילו הכי משמע דאפילו לריש לקיש סגי ליה בריבויא, ויש לי לומר בהא, דמאי דמשני בפרק הערל שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסורי אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעמים ואע"פ שהחמירו במקצתן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאי הכרם, התם הוא שעיקר איסורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביתר מכדי נתינת טעם. וכי מקשה לר' יוחנן ממקוה, מכל שכן קא מקשה ודחי שאני התם דכיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא ריבויא נמי, הא לאו טעמא דשאני אומר, בריבויא נמי לא סגי אלא כדיניה. ומיהו ההיא דבכורות דמשמע דתרומת חוצה לארץ מבטלין אותה ברוב, וכן חלת חוצה לארץ וכדמשמע בירושלמי דאפילו אחד באחד, ראיה גדולה היא לרב ז"ל וכבר הורה זקן. ובודאי הכי מוכח התם מדאמרינן (בכורות כ"ז, א') ר"ה בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה, רמי תרתי נטלי דחולין, וחדא דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. ומיהו איפשר שלא הקלו אלא בתרומה וחלה שבחוצה לארץ בלבד, ולא בשאר האיסורין של דבריהם. וראוי לחוש ולהחמיר בהן להצריכן ששים כשאר האיסורין של דבריהם, וכן נראה דעת רבינו שמשון ז"ל כמו שאכתוב לפנינו בשער ביטולי האיסורין שהוא לאחר זה.
